הם לא יכלו עלינו והם לא יכולים עלינו

נפתלי רוזנדורן נולד בשנת 1929 בעיירה טאב שבהונגריה. כשהיה בן 14 החלה מלחמת העולם השנייה, והוא הועבר למחנות ההשמדה בירקנאו, גוזן ואושוויץ. באושוויץ, נפתלי חווה את אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו – הוא ראה כיצד לוקחים את אביו ובן דודו לתאי הגזים.

"אבא ראה איך לוקחים את אבא שלו, כשאבא שלו החזיק יד לבן דוד שלו, הוא ראה איך לוקחים אותם לתאי הגזים," מספרת חווה בתו בראיון מיוחד לרגל יום השואה. "אבא שלו עשה לו סימנים עם העיניים, שלא יקרא לו, שלא ירוץ אליו, שלא יזוז וזה בעצם מה שהציל אותו."

מכל משפחתו הענפה, רק נפתלי ושתי אחיותיו שרדו את השואה. אחיו הגדול נלקח להילחם ברוסיה נגד הרוסים ולא חזר משם.

למרות החוויות הקשות, נפתלי בחר שלא לדבר על השואה במשך שנים רבות. "אצלנו בבית, כשהיינו צעירים, כשהיינו קטנות, ואחר כך כשהילדים שלי היו קטנים, אבא שלי בכלל לא דיבר על השואה," מספרת חווה. "מי שדיברה על השואה כל הזמן, זו הייתה אימא שלי, ורה."

רק לאחר פטירתה של ורה, לפני כחמש שנים, החל נפתלי לדבר על חוויותיו. "בגיל 91 הוא פתאום פרץ," אומרת חווה. "הוא התחיל לצאת להרצאות והרצה בצורה תכופה, אני חושבת שגם לקח לו המון זמן לעבד את זה, הוא גם היה מאוד עסוק בעבודה, וגם אני חושבת שהוא לא רצה 'להתחרות' עם אמא שלי."

הקשר של נפתלי למכבי נתניה החל ב-1951, כאשר הגיע למשחק הראשון שלו. מאז, התפתח סיפור אהבה שנמשך למעלה מ-70 שנה. "תמיד אמרנו שיש את מכבי נתניה, ואחר כך הוא," מחייכת חווה. "אנחנו ממש גדלנו במגרש."

נפתלי היה אוהד מסור, שלא החמיץ משחק בית אחד. גם בגילו המתקדם, הוא המשיך להגיע למגרש הביתי. "כל המשחקים. עד השנה האחרונה, עד לימים האחרונים ממש. אם הוא לא היה הולך למשחק, זה רק אם הוא היה חולה או לא הרגיש טוב, או שהגשם היה חזק וביקשו ממנו שיוותר."

נפתלי לא רק צפה במשחקים – הוא חי את הקבוצה. "אם בשבת נתניה מנצחת, העובדים שלו ידעו שהם יכולים להוציא ממנו הכל," נזכרת חווה. "אם בשבת נתניה מפסידה, עדיף לא לצאת, ולא לדבר, ולא לנשום."

גם על הכדורגל של היום היו לו דעות: "הוא אמר, זה לא מה שהיה," מחייכת חווה. "הוא התגעגע לימים של שפיגלר והדור ההוא."

הקשר של נפתלי עם מכבי נתניה לא היה חד צדדי. לקראת יום הולדתו ה-90, אנשי הקבוצה יצרו קשר עם חווה והפתיעו את נפתלי. "הם התקשרו אליי, הם אמרו לי שהם רוצים לבוא, להפתיע אותו," היא נזכרת. "הם באו, אלמוג כהן היה שם, באו כמה שחקנים והם הביאו לו חולצה שכתוב עליה 90, חולצה של מכבי נתניה, מאחורה כתוב 90. והם הביאו לו צעיף שכתוב עליו 6 מיליון."

"הוא לא יכול היה לנשום מהתרגשות," מתארת חווה. "הוא לא ידע, הוא לא ציפה, הוא לא חשב על זה". לאחר מכן התפתח והתהדק הקשר עם המועדון – כאשר נפתלי הרצה מדי שנה למחלקות השונות במועדון בסיועו של קובי נעים שבתחילה נרתם לסייע לו ובהמשך הפך לחבר נאמן של נפתלי – בשנה שעברה אף נערך טקס לכבודו של נפתלי לפני המשחק מול הפועל תל אביב.

אירועי השבעה באוקטובר היו מכה קשה עבור נפתלי, "אנחנו היינו במקומות נוראים, אבל לא היו לנו ציפיות" מספרת  חווה, "לא הייתה לנו מדינה, ולא היה לנו צבא, ולא ציפינו שמישהו יבוא להציל אותנו, ולא בנינו על אף אחד'."

"הוא קיבל את זה מאוד מאוד קשה, שזה קורה במדינה שלנו," ממשיכה חווה. "25 שנה מחייו הוא היה בצבא קבע, ופתאום ה-7 באוקטובר הוא קיבל את זה מאוד קשה, לדעתי אפילו אולי יותר משהייתה השואה."

באופן טראגי, נפתלי נפטר בעקבות תאונת דרכים. ביום שבו אירעה התאונה, הוא אמר לחווה: "תכף ב-3 מתחיל איזה משחק, וב-5 יש מכבי נתניה." הוא התארגן לצפות במשחקים, אך יצא להסיע חבר שנתקע עם הרכב, ובדרך אירעה התאונה שהביאה בסופו של דבר למותו.

את הראיון חותמת חווה במילים שאביה נהג לסיים בהן את הרצאותיו: "כשהוא היה מסיים את ההרצאות שלו, אז הוא היה אומר, בהתרגשות רבה, 'הם לא יכלו עלינו והם לא יכולים עלינו. אני בניתי משפחה לתפארת, נולדו לי שתי בנות, ארבעה עשר נכדים, חמישה נכדים, תשעה עשר נינים,' והוא אומר, 'הם לא הצליחו את מה שהם זממו, הם לא הצליחו את מה שהם ניסו, אני ההוכחה לזה."

יהי זכרו ברוך.