"אני מתגעגעת אליו, אל מה שהוא היה מביא לנו הביתה", גילה קמה, אמו של גיבור ישראל, קצין סיירת מטכ"ל – סרן הדר קמה – בראיון מיוחד ליום הזיכרון

שנה ושבעה חודשים חלפו מאז אותה שבת גורלית שבה נפל בנה, סרן הדר קמה ז"ל, קצין בסיירת מטכ"ל ואוהד מושבע של מכבי נתניה. בראיון מרגש, גילה קמה משתפת בזיכרונות מבנה והתמודדות המשפחה עם האובדן הנורא.

"אנחנו רואים את ההיעדרות שלו כל יום, ולקראת יום הזיכרון זה מאוד מתעצם" פותחת גילה. "כל יום אנחנו חיים במין סוג של יקומים מקבילים, החיים שממשיכים והחיים שלנו, והדר נורא חסר לנו."

כשאני מבקש ממנה לתאר את הדר, היא משיבה: "בנקודת מבט שלנו היה לנו ילד קסם, אבל אני לא אומרת את זה סתם. הוא השיג כל מה שהוא השיג בעבודה קשה, בצניעות רבה, ותוך דאגה מאוד מאוד גדולה למי שיש סביבו."

הדר היה חדור מטרה להתקבל לסיירת מטכ"ל ולהצליח שם. "הוא התאמן לזה," מספרת גילה. "הוא עשה ניתוח לייזר להוריד את המשקפיים כדי שיוכל להתקבל ליחידה, הוא עבר את המסלול והיה מוקף בצוות שלו – הוא מאוד אהב את היחידה ומאוד אהב את הצוות. קראו לו שם 'הדבק של הצוות'."

הצניעות של הדר והרצינות שבה התייחס לשירותו הרשימו את משפחתו. "הוא עשה המון דברים שגילינו רק אחרי שהוא נפל. גילינו שהוא קיבל אות הצטיינות מאמ"ן, לא ידענו מזה, הוא לא רמז, לא אמר שום דבר."

גילה נזכרת: "אני הייתי רואה את העיניים שלו ככה עייפות, אז הייתי אומרת לו, 'הדרי, מה עשיתם? אתם, כאילו, זה נראה שאתם עובדים, אתם עובדים קשה?' אז הוא אומר לי, 'אם אנחנו עובדים, אנחנו עובדים'. אני אומרת לו, 'מה אתם עושים?' אז הוא אומר, 'אנחנו עובדים'."

אפילו הקצונה שלו נשמרה בסוד. "לא ידענו בכלל שהוא סרן. קודם כל לא ראינו אותו כמעט על מדים," היא מספרת. "היה פעם אחת ביום הזיכרון לפני שלוש שנים, אז פתאום ראיתי אותו, ואז ראיתי אותו עולה ובמדי א' ואני רואה אותו עם  דרגות סרן. אמרתי לו, 'הדר אתה סרן? איך כאילו אתה לא מספר את זה?' אז הוא אומר לי, 'אמא זה שטויות, מה את מתרגשת?' אמרתי לו, 'זה מרגש אותי שאתה סרן'."

אחת התשוקות הגדולות של הדר הייתה לכדורגל ולמכבי נתניה בפרט. "מגיל מאוד צעיר, אני חושבת שמכיתה ד' או ה', הוא התחיל ללכת למשחקים," משתפת גילה. "לא בעלי ולא אני חובבי כדורגל, בכלל. יש לו חבר מאוד מאוד טוב בשם שחר, כמו אח גדול, בוגר, שלקח אותם למשחקים."

אהבתו למכבי נתניה השפיעה על חיי המשפחה. "הוא היה אוהד שרוף, הוא היה מגיע כל פעם שהוא יכול למשחקים והיתה את ההתרגשות הזו במוצאי שבת,  סביב המשחק, ולפניו  כל התכונה הזו לפני המשחקים, זה היה משהו מאוד מאוד מאפיין את שבת אצלנו בבית."

גילה משתפת אנקדוטה מרגשת: "אח של שחר  (האח הבוגר) שהיה לוקח אותם למשחקים, תמיד בהפסקה היה משאיר אותם, והיה יוצא החוצה לקנות להם ארטיק או משהו כזה כשהם היו קטנים. והוא סיפר לי שבשנים האחרונות הדר היה אומר לו, 'אני עכשיו קונה', וכאילו התהפכו שם התפקידים, וגם כשאחרים היו יוצאים, הוא היה נשאר איתו והוא אומר, 'היו לי עשר דקות ככה של פתיחות נפש איתו זה היה רגע של חסד'."

כשמגיעה השיחה ל-7 באוקטובר, הקול של גילה משתנה מעט. "הוא היה בדירה שלו בתל אביב.אצלנו באזור לא היו אזעקות, אבל התעוררנו לטלפונים, והבנו שהיה טיל בתל אביב, והתקשרתי להדר. אז הוא אמר, 'אמא אנחנו כבר בדרך ליחידה', והיה לי  חשוב מהחברה שלו שגרה בתל אביב להגיד לו באיזה רחוב נפל הטיל, כי ממש דאגתי שהוא יצא ויש טילים, אז אמרתי לו, 'תקשיב, ברחוב הזה וזה, זה נפל', אז הוא אומר לי, 'אמא, אל תקשיבי לכל דבר שמספרים, אני בסדר, אנחנו קופצים'."

"הדר הגיע די מהר ליחידה, והם היו בין הראשונים שנכנסו לכפר עזה בסביבות 10:30-11:00 בבוקר.  נהרגו שם ארבעה לוחמים מהיחידה ונפצעו שלושה קשה, מתוך כוח של תשעה," מספרת גילה. "הם הגיעו לשכונה שהיו מבוצרים בה מחבלי נוח'בה כבר משעה שבע בבוקר. הם נפלו בדיוק בכניסה לבית של הרבש"ץ הקודם של הקיבוץ, ששמו נמצא איכשהו במסמכים שהנוח'בה החזיקו בידיים."

גילה מתארת את השעות והימים שלאחר מכן: "בערב הבנתי שאם הוא לא חוזר, הוא לא מדבר איתנו, הוא לא פצוע, אז מצבו לא טוב, שקרה הרע מכל, ורק ביום שני אחר הצהריים הודיעו לנו שהדר נהרג. היו שלושה ימים של גיהינום, חיפשו אותם אחרי זה, היה שם ממש קרב לחלץ את הגופות שלהם, הם היו בשטח השמדה."

כשאני שואל את גילה מה בדיוק קרה בקרב, היא משתפת את הפרטים שנודעו להם: "קודם כל שלחו אותם לצומת ראם ואז הם הבינו שזו טעות, אמרו להם, 'תיסעו לרעים', ובדרך אמרו להם, 'לא, לא לרעים, תיסעו לכפר עזה'.

"כשהם הגיעו, היה חייל בשער, שאמר, 'אנחנו לא נכנסים, אנחנו מחכים לסיירת מטכ"ל', ואמרו להם שיש חטופים בחדר אוכל, שזה ממש לא היה מדויק, וכדי לא להגיע בדרך ישירה לחדר האוכל הם עשו  איגוף, ועברו דרך השכונה של הדור השלישי, ושם היו מחבלי נוח'בה בפריסה,  הם ראו מחבל, הרגו אותו אבל כשהם המשיכו, אז הכוח נפגע."

"הם הבינו כבר שהם באירוע אחר, והם התקדמו, ואז למעשה הם נורו מתוך ממ"ד של בית שנתפס, שנמצאו שם נשק וציוד מזון לשלושה ימים".

כשאני שואל אותה למה היא הכי מתגעגעת אצל הדר, קולה רועד. "אני מתגעגעת אליו, אל מה שהוא היה, אל מה שהוא היה מביא לנו הביתה, על יום שישי. הוא היה נכנס בחמש הביתה, הוא היה משחק גם כדורגל באיזו קבוצה חובבנית בכפר וויתקין, אז אני זוכרת שהוא היה מגיע הביתה, מרוקן לנו את מגירת הקרח בשביל המים למשחק ואני זוכרת את הרעשים שלו, היה נכנס ככה בשעה חמש-שש, היה שותה איתי קפה והיה מדליק את האור. הוא היה תמיד אומר לי, 'אמא, חשוך פה', אז הוא מדליק אור, חסר לי מי שידליק את האור ביום שישי אחר הצהריים."

"חסר לי ההומור שלו," היא מוסיפה, "הוא היה ילד מצחיק בטירוף. האנרגיה שמביא ילד בן 24 לתוך בית, זה משהו שמאוד מאוד חסר."

סרן הדר קמה ז"ל נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין במושב בית חרות. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – שירה ועלמה, ובת זוג.