בחר בחיים

לרג יום יום העצמאות  בחרנו לערוך ראיון מרגש עם אוהד הקבוצה, רזיאל אמיר. רזיאל בן ה-30, נתנייתי במקור, כיום נשוי אשר לפני כחצי שנה נולד לזוג ילד בשם גיא. אך רזיאל נושא עמו שתי טראומות על גבו, הפיגוע במלון פארק כאשר היה בסך הכל בן תשע והטיל שזעזע את הבניין בו שהה בעזה והותיר אותו חשוף ושרוע על אדמתה של עזה.

בראיון שערכנו איתו רזיאל מספר בבגרות וברגש על רגעי הפחד והאימה והרגע בו זעק לאביו ואמו בעת הפיצוץ במלון, דרך השכנועים הרבים בכדי להתגייס לקרבי ובעתיד קורס הקצינים אשר קטע בשל הרצון לשוב לחברים ליחידה בסבב הלחימה בעזה ועד הרגע בו התארח וקיבל תשואות רבות מהקהל במשחק חצי גמר גביע הטוטו נגד הפועל חדרה העונה דרך עמותת אחים לחיים אשר פועלת בצוותא עם המועדון.

 

רזיאל, בוא נדבר קצת על ההתחלה של האהבה והחיבור שלך לקבוצה

 

"אני אוהד את מכבי נתניה מהיום שאני מכיר מה זה כדורגל. בשנת 2009 הייתי מראשוני הדיימונדס ארמי, אי אז בתקופה של לותר מתאוס. נתניה בעצם זו האהבה ראשונה שלי בכדורגל.  אני חושב שהמשחק הראשון שלי היה נגד הפועל תל אביב".

 

היה רגע או רגעים שאתה זוכר במיוחד?

 

"וואו יש כמה רגעים, בחצי גמר שסיאבונגה השווה לקראת הסיום ובאותו רגע הסתכלתי על החבר'ה והבנו שעשינו פה משהו מיוחד. הרגע השני המשמעותי שאני זוכר היה במשחק נגד גלאטאסריי בתשעה באב בבלומפילד ודלה ימפולסקי העלה אותנו ל-1:0 ונתנו את הגרון בשביל רגע כזה. ידענו שנעוף אבל לאף אחד לא היה אכפת מהתוצאה כמו הרגע הזה שימפולסקי העניק לנו".

 

הפיגוע במלון פארק בנתניה בשנת 2002 שגבה את חייהם של 30 ישראלים היה ארוע טראומטי במיוחד עבור רזיאל כפי שהוא מתאר:

 

"בשנת 2002 אני והמשפחה שלי בחרנו לחגוג את הפסח במלון פארק בנתניה. כל שנה עד אז היינו או מתארחים או מאחרים כמו פסח ישראלי רגיל וזה כרוך בלהביא סירים וכו.. ואמא שלי באותה שנה אמרה: "אני רוצה להרגיש בת חורין". רצה הגורל ובאותה השנה התארחנו בעצם במלון פארק בנתניה. הגענו רבע שעה לפני תחילת הסדר אל המלון ואיך כשאנחנו מתקרבים לחדר האוכל אבא שלי פותח את דלת הזכוכית, כולנו לבושים לבן ומחכים לליל הסדר, ואז הגיע המחבל המתועב".

 

מה אתה זוכר מאותו הרגע?

 

"אני ממש זוכר את המחבל מפוצץ את עצמו באמצע חדר האוכל, סמוך לשולחן מספר 15 שזה אותו השולחן שהיינו אמורים לשבת בו. הפיצוץ גרם למותם של 30 נרצחים ועוד כ-150 פצועים. אני ואמא שלי נפצענו קל, אבא שלי נפצע קשה וכשלוש שנים לאחר מכן הוא נפטר כתוצאה מהפיגוע. בפיגוע הזה אפשר לומר שהשתנו לי החיים. הייתי לאחר מכן שנים בשוק וזה משהו שרודף אותך לכל החיים. רק לפני שנה, עשרים שנה אחרי, הגעתי למלון כדי לסגור מעגל ולראות איפה הכל התחיל".

 

מה קרה מאז?

 

באותו הרגע הקשר שלי לנתניה עוד יותר התהדק, בתור ילד קטן נתנייתי שחווה פיגוע בעיר שלך ולא רוצה להתקרב לזה זה טראומה לא פשוטה. ברגע שיש המון אנשים זה תמיד זרק אותי לסיטואציה של פיגוע. לי זאת הייתה טבילת האש הראשונה לצערי בעולם השכול והטרור. מצאתי המון נחמה בכדורגל ובשייכות, תמיד הייתי מגיע בתור ילד שעבר פיגוע וחיפש מקום שיכיר בו. זה אחד הדברים שגרם לי להתחבר לעולם הכדורגל כי אתה מגיע ובאיזשהו מקום מוצא ריגוש חדש כילד שמגיע למגרשים ומכיר דרך של קבע בימי שישי, שבת או ראשון וזה היה משהו מיוחד בשבילי".

 

אם אני מחזיר אותך לסיטואציה של כמה שנים אחרי, אתה בן יחיד, איבדת את אביך, מה גורם לך את הדחף ללכת לקרבי?

 

"אני חושב שהרצון הגדול שלי בהחלטה ללכת לקרבי לאחר מסע שכנועים עם אמא שלי ומסע הדיפות שניסו לשכנע אותה, והם צודקים, או יותר נכון צדקו, וכל מה שישב לי בראש זה: אני רוצה להיות שם בקרבי כדי למנוע ממשפחות לעבור מה שעברתי. אני לא הגעתי ממקום של נקמה אלא ממקום של להרגיש שאני שומר על המדינה ולהיות לוחם כדי להיות חלק בדאגה כדי שמשפחות אחרות לא יעברו את זה. זאת הייתה המוטיבציה שלי תמיד גם כשהייתי במסלול לא פשוט, גם כלוחם, גם בקורס מכים וגם בהמשך כשהייתי בקורס קצינים כי כל אחד ואחד במדינה הזאת הוא אח שלי לא מעניין אותי מאיפה הוא ומה הוא".

 

למעשה התגייסת לקרבי, התקדמת לפיקוד וקצונה, מה גרם לך לשאוף לקריירה צבאית?

 

"לצאת לפיקוד זוטר ולהיות מ"כ זה היה בעיניי המובן מאליו כי ידעתי שאני רוצה להיות מחנך ולהיות אחראי על החיילים הבאים. אני אוהב להוביל ולא לעמוד במקום אלא תמיד להתקדם. המעבר בין מ"כ לקצין הייתה טבעית בעיניי כי אני רציתי את זה והיה לי את זה בראש תמיד. ראיתי את זה כחלק ממני, חונכתי לתרום ולהוביל ולא להסתפק במועט אלא ללכת ולהמשיך עם הערכים שלי הלאה וזה מה שראיתי למול עיניי תמיד".

מבצע צוק איתן היה מפנה דרמטי בחייו של רזיאל, ארוע ששינה את חייו כפ ישוהא ממשיך לתאר:

"יצאתי לתעסוקה מבצעית ברמאללה ובאותה תקופה נחטפו שלושת הנערים. בדיוק יצאתי הביתה ביום חמישי ליום הסטודנט שנערך באיצטדיון של נתניה. חזרתי הביתה וראיתי ארבעים שיחות ויום למחרת התקשרו שוב והודיעו לי על זה ואמרו שצריך להיות מוכנים להקפצה בדקת קריאה".

 

היא הגיעה?

 

"לא עברו 24 שעות והייתי צריך להקפיץ את כל החיילים שלי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי בבית עד אחרי הפציעה. התחלנו סריקות לאיתור הנערים ומיד אחרי זה המשכנו בקו המעצרים וחיפושי אמל"ח, אני לא זוכר את עצמי ממש ישן באותה התקופה כי הרגשתי שבשביל זה אני התגייסתי. נכנסנו לתוך השכונות הכי קשות ומסוכנות, לחטוף את האבנים בראש, אבל המטרה הייתה יותר גדולה: למצוא מידע על הנערים ולעצור את המקרים הבאים. לצערנו מצאו אותם כגופות ושובו אחים בעצם נגמר מה שהעביר אותי להכנה לקצונה של שבועיים לפני בה"ד 1 שלא כולם עוברים אותה".

 

ומה היה אחרי זה?

 

"ממש לקראת העלייה לבה"ד 1 התחלנו לשמוע את השמועות על כניסה רגלית לעזה, בערך שנה וחצי-שנתיים לאחר עמוד ענן. בראש שלנו אמרנו שאולי זה שוב כמו עמוד ענן ולא תהיה כניסה קרקעית כי עוד לא ממש ידענו על איומי המנהרות. זמן קצר אחרי זה היינו בכניסה לבית חנון, לאחר שהייתה חדירה של מחבלים לנתיב העשרה וזה היה הסימן שיש מנהרות שצריך לטפל בכניסה קרקעית. עמדתי מול החיילים שלי והודעתי שאנחנו נכנסים בזמן שאני עצמי לא מאמין לזה. זה רגע מאוד דרמטי בעבורי להגיד להם לשים טלפונים בברוס ונכנסים. אני זוכר שברגע שהשער נפתח, אמרתי לסמל שלי שאם יש צורה לשערי הגיהנום ככה הם נראים. ברגע שהשער נפתח אתה רואה פטריות של אש לפניך בגלל ההתקפות הארטילריות של הטנקים והירי של חיל האוויר".

 

 

מה קורה בעצם ב-25 ליולי?

 

"ערב לפני אנחנו מתוודעים להפסקת האש, אנחנו מנצלים את זה למנוחה ומילוי של ציוד של תחמושת ומים והחלפת בגדים. אנחנו מקבלים הנחיה שבתום ה-24 שעות אנחנו יוצאים "לכבוש" את בית חנון ושכונת הסביבון כי יש שם ריכוז של מחבלים וככל הנראה מנהרה התקפית. אנחנו יוצאים לכיוון שכונת הסביבון בהובלת כוח אש קדמי מטורף כדי שאנחנו עם הרגליים ניכנס בבטחה. אנחנו מגיעים לסטריפ צר שגובל בשכונת הסביבון (מ"פ צפוף ומרוכז בגזרת בית חנון) ומקבלים דיווח על כך שבסטריפ המגביל אלינו יש גדוד נח"ל שהולך לכפות על חבר'ה של יהלום כי יש חשד לכך שבאמצע הרחוב יש פיר מנהרה".

 

 על הקידוש שהופסק בפתאומיות

 

"אמרתי לחיילים שלי שאנחנו כבר פה ביום שיש ויש לי בקבוק נסטי בתיק אז נעשה קידוש קטן. התחלנו קידוש, שרנו קצת שירים ותוך כדי אנחנו שומעים הרבה קולות בקשר, בקושי שמעתי ופתאום שמעתי רצוף: "אני מזהה, מזהה, מזהה". הרמנו את כולם בחזרה לעמדות, ואני בעצם נמצא ביניהם ומתווך ביניהם".

 

מה היה שם?

 

"אנחנו רואים את החבר'ה של יהלום עובדים על המנהרה, ופתאום אתה רואה טיל של RPG נורה לעברם. צריך להבין, בין הערביים זאת השעה הכי גרועה להילחם בה, היתרון של צה"ל הוא בלילה והיתרון שלהם ביום. ביום חמאס מכיר את האיזור הכי טוב, חמאס מחלק את הלוחמים לפי האיזור שהם גרו בו. הם הכינו תשתית גדולה של מנהרות הגנתיות כדי שיוכלו לפטרל בינם לבין עצמם והם הכירו את האיזור הזה טוב. טיל שנורה מאחד החלונות גרם למראה נורא שבסוף אתה מבין שאנשים שישבת איתם לפני כמה שעות קיבלו טיל. לנו עדיין אסור לעשות כלום כי אנחנו מעגל שני".

 

מתי בעצם אתם נכנסים לסיטואציה?

 

"אנחנו מזהים שבבית ממולנו מתבצר כוח של מחבלים והם מתחילים לירות לעבר הבית שלנו עם הקלצ'ניקוב והרעש הייחודי שלו. אנחנו מבינים שאנחנו נכסים פה למשהו ואנחנו לא יכולים לירות כי אנחנו לא יכולים לדעת אם זה דו"צ או לא. אנחנו קיבלנו אישור וכיוונו ירי מהבית ולקבוע גבולות לכל אחד. הסמל שלי נפצע וקיבל כדור בירך ובעצם רצתי לחלץ אותו, זוחל לכיוונו ומפנה אותו למטה. באותו רגע הבנתי שאין מפקד למעלה על החיילים".

 

מה עשית בעקבות זה?

 

"עליתי למעלה בניסיון ללכת לפקד על החיילים, ובאמצע העלייה הבית ספג טיל שזעזע את הבניין ומקומה 1.5 אני עפתי לתוך הרחוב בעצם. זה בעצם לעוף לשטח השמדה באמצע עזה, לא שומע כלום בגלל הפיצוץ ורק רואה מלא עשן לבד ואני נמצא בעצם בין ההריסות ושברי בטון ועץ ואני מוצא את עצמי שוכב ללא יכולת לזוז כשהנשק חונק אותי מאחורה. בראש שלי עוברות שתי אופציות או שאני מת או שאני הולך להיחטף. חסר אונים ברמות. זה היה נראה נצח אבל אחרי כמה דקות חובשים הגיעו אליי ופינו אותי לאחד הבתים הסמוכים בזמן שהקרב שם נמשך עוד כמה דקות".

 

מה קורה אחרי הפינוי הראשוני?

 

"הרופא שבדק אותי הפנה אותי לברזילי באשקלון שנתנו לי טיפול ראשוני והייתי מאושפז שם במשך יומיים. התחלתי שיקום של שמונה חודשים בעקבות פציעה ברגל ובכתף. התחלתי שיקום פיזי ונפשי בתל השומר ובלניאדו כשהתניידתי עם מקל וכיסא גלגלים בזמן הזה".

 

 איך היה עבורך הביקור של מכבי נתניה בשיקום?

 

"כמה ימים לאחר מכן הגיעו אליי מכבי נתניה כשהגיעו אליי שחקנים בעונה שעלינו ליגה. הם באו לבקר אותי בבית וזה היה ממש מרגש בעבורי. ממש הקבוצה שאתה אוהד ומגיע למגרשים בשבילם ועושים לך שבוע טוב או על הפנים לפי התוצאה באה בשבילך לעודד אותך אצלך בבית. עמרי קנדה סיפר לי על הילדה שלו וערן לוי חיבק אותי, וניר אברג'יל, אוהד לויטה וכחלון ישבו אצלי בבית להתעניין בי. עבורי זה היה רגע נורא מעצים".

 

מתי בעצם עמותת אחים לחיים ואתה נהיים כאחד?

 

"אחים לחיים מגיעים אחרי כל אירוע שקורה בבתי החולים. אחים לחיים הוקמה על ידי בחור בשם גילי כשהבן שלי נקרא גילי בזכותו. ביחד עם גילי יש את יניב שהם היו מפקצ"ים בדובדבן. מאז לבנון השנייה ועד היום הם באים לחבק את הפצועים. עוד בשבוע הראשון בא אליי נציג ואמרתי לו: "אני לא רוצה שום קשר לעמותה, תן לי לעוף מפה", והוא הלך וחזר יומיים אחרי זה".

 

מה היה כשהוא חזר?

 

"ביחד איתו נכנס בחור בשם גיא שאיבד את שני הרגליים שלו בפיגוע ירי בשכם או ג'נין בגלל מטען צד ושאל אם אפשר לשבת, הוא הרים את הרגליים שלו ובשל כך העיף עליי את שתי הפרוטזות שלו כשאני כולי מסטול מת ומפורק. אמרתי לו: "אחי, מי אתה", ברגע שהוא שמע את זה הוא שיתף אותי בהכל ואמר לי שהוא שכב במיטה שלי והסביר לי שאחים לחיים זה לא עוד עמותה רגילה. כל הזמן הייתה חזרה על המשפט של "לחזור לחיים". פתאום לוקחים אותך להופעות ואתה מבין שיש גם כיף וזה לא רק מעגלים של לשבת ולבכות כולם ביחד. לא היה חסר לי מעגלים כאלה בשיקום, אבל שם ראיתי משהו אחר שמכניס את זה לוואו ועוצמות גדולות".

 

מה קרה אחרי שהצטרפת?

 

"התחלתי להכיר מלא רזיאלים מכל מיני מלחמות שונות. שמעת עליהם בטלוויזיה מכל מיני מלחמות ופתאום אתה יושב איתו על נרגילה ויושב איתו ומדבר על זה. המעגל הוא עד היום, אני היום 9 שנים אחרי זה מגיע ומדבר עם חבר'ה חדשים ומבין שתורי לבוא בתור אחד שבא ולקח גם לתת ולעזור לדור הבא של הפצועים עם כמה שזה עצוב להגיד את זה".

 

ספר קצת על  החשיבות של שיתוף פעולה בין מכבי נתניה לאחים לחיים?

 

"זה על בסיס כל שבוע. כל שבוע בשנים האחרונות החיבור בין מכבי נתניה לאחים לחיים הוא חיבור של הרבה מעבר למועדון ועמותה. זה חיבור שגורם לנו להרגיש משפחה. בשנתיים האחרונות אני מגיע למכבי נתניה ומספר את הסיפור שלי לקבוצה ומספר על העמותה כעמותה. בשנה שעברה מצאתי את עצמי מחובק בדקת דומייה עם גנדלמן וג'אבר שזה רגע מוזר ומרגש בו זמנית. לפני תשע שנים הם באו והייתי במקום של חולשה והיום אני עומד מולם ממקום של עוצמה כשהם מחבקים אותי".

 

איך היה עבורך להשתתף בטקס בחצי הגמר של גביע הטוטו?

 

"הזמינו אותי ועוד חבר עמותה לטקס לאור השיתוף פעולה שלא נגמר. אני כל כך התרגשתי והייתי על סף דמעות ואולי אנשים יקראו ויצחקו, אבל אתה מגיע לרגע שהוא סגירת מעגל כל כך גדולה. פתאום אתה רואה קובץ של חבר'ה שיש לנו קבוצת ווטסאפ, ויש את יניב אלבז- אחראי קשרי קהילה של המועדון שדואג לנו כל משחק לכרטיסים שנשב ביחד ונבוא ונאהב את הקבוצה. יותר ממה שאנחנו רוצים את הכרטיסים, הקבוצה רוצה לתת לנו אותם, כי לי יש מנוי אני לא צריך את זה, אבל אני רוצה לבוא ולשבת עם האחים שלי לחיים וליציע".

 

איך אתה רואה את השיתוף פעולה הזה?

 

"אני אומר שזה משהו מרגש כי הקבוצה הזאת באמת מחוברת לקהילה, בין עם השכונות ובין עם עמותה כמו אחים לחיים ואנחנו באים ומרגישים את האהבה הזאת. בעיניי הלוחמים שנפצעו הם הזהב של המדינה הזאת, מישהו שהיה מוכן להקריב את עצמו ומקריב את עצמו כל יום מחדש בהתמודדות נפשית לא פחות קשה ופתאום יש שילוב בין זה לבין מכבי נתניה- מה יותר מעצים מזה? זה משהו שהוא מחזק ומעצים וזה לא יגמר, כי האינטרס פה הוא כמו באחים לחיים, אין אינטרס, זאת אהבה כנה וטהורה. אני כאוהד הקבוצה ולוחם פצוע מוצא את העמותה והקבוצה שהביאו אותי לאיפה שאני היום ונתנו לי מעטפת של הכל".

 

לסיום, מה המסר שלך לקהל, לחיילים פצועים אפילו, לכל מי שקורא את הראיון

 

"אני חושב שצריך להבין שצריך לבחור בחיים. כמה שזה נשמע קלישאה, יכול להיות שאתה תהיה בשוק והחיים שלך משתנים מקצה לקצה וכל לוחם פצוע או מישהו שמתמודד עם משהו מהשירות צריך להבין שיש חיים שאחרי והם לא פחות טובים. הרגע הזה שאתה מרגיש שאיבדת הכל זה בדיוק הרגע שאתה יכול להרוויח יותר. אתה יכול להציל את עצמך ולהציל אחרים. יש נפילות ויש רגעים פחות טובים וזה ירגיש כמו רכבת הרים אבל בסוף יהיה טוב. יש משפט שאני חוזר עליו הרבה שאני מדבר עם אנשים: "אנחנו לא יכולים לקבוע את כיוון הרוח אבל אנחנו כן יכולים לשלוט במפרשים". הרוח הזאת מגיעה והיא תגיע, אתה בוחר לאיזה כיוון לקחת אותה ומה לעשות עם זה".