מצדיעים לאגדות העבר - עמוס ברעם

ביום שבת האחרון עשינו כבוד לאחד משחקני העבר הגדולים של המועדון, עמוס ברעם בן ה-86 שמשתף אותנו בסיפורים על תקופתו בקבוצה, עצירת הקריירה בשל קריירה צבאית מפוארת, המונית שלקחה אותו מהבסיס לימק"א והפנדל הגורלי נגד רמת גן.

 

מה אתה עושה בתקופה האחרונה? עדיין מגיע למשחקים?

 

"בתקופה האחרונה אני למעשה אוהד של מכבי נתניה. מגיע למשחקים. אני פנסיונר בן 86 שנהנה היום מהמשפחה הגדולה שהקמתי, וחי את חיי היום-יום בשקט ושלווה".

 

ספר קצת על התקופה של מכבי נתניה של שנות החמישים?

 

"אני נתנייתי מלידה, הוריי היו מראשוני נתניה. את מכבי נתניה אהדתי כשעוד הייתי בן שש והאח הבוגר שלי זכרונו לברכה שיחק בבוגרים של המועדון. התחלתי לשחק במכבי נתניה כילד בן עשר, היתה לנו קבוצת נערים אשר קראו לה מכבי ברוך על שם מאמן שנהרג במלחמת השחרור. לאחר מכן עברנו לקבוצת נוער אשר הייתה אחת הקבוצות הטובות בארץ".

 

איך הייתה בשבילך העלייה לבוגרים?

 

"עליתי לבוגרים בגיל 16.5 ועלינו ארבעה מקבוצת הנוער. שיחקתי עוד עם אבא של עודד מכנס (אריה) אשר היה מבוגר ממני בכמעט עשרים שנה. הייתי מגן ובאותה התקופה מגן היה צריך להיות חסון וחזק כיוון ששיחקו אז עם שלושה חלוצים. כולנו היינו טובים והמסקנה היא שהייתי רוצה לראות בעתיד בנתניה שחקנים צעירים וטובים שגדלו באגודה".

 

מה אתה חושב על ההתפתחות של הכדורגל היום?

 

"ענף הכדורגל הוא תרבות ואנחנו צריכים להחדיר את התרבות לנוער. אבל הנוער, כאשר הוא יודע שכמעט ואין לו סיכוי להתקדם, הוא לא מתמיד ולא מצליח להביא את כל המוטיבציה למגרש. על מנת לקדם את הדבר הזה הרעיון שלי הוא לתת לנוער לשחק לפני הבוגרים וזה יעודד את הנוער והקהל ויתן להם דחיפה".

 

מה זה בעצם כדורגל בשבילך?

 

"אני נהנה מאוד מהמשחק ואני מגיע לראות אותו. יש כאלה שהולכים לתיאטרון ויש כאלה שאוהבים קונצרטים אני אוהב לראות את תרבות הכדורגל".

 

הפסקת לשחק בגיל מוקדם?

 

"הפסקתי לשחק אחרי ששיחקתי ארבע עונות כי התנדבתי להישאר בצבא, המשכתי בצבא והגעתי עד לדרגת תת-אלוף. למרות שהייתי מאוד עסוק, על המשחק לא ויתרתי".

 

מה גרם לך לפרוש?

 

"לא יכולתי להגיע למשחקים, איך אני יכול להגיע כאשר אני נמצא בגבול עזה או מצרים למגרש. הייתי קצין קרבי, ולא היה אז המושג של ספורטאי מצטיין, אבל כקצין עדיין שיחקתי: הייתי בבוקר בקורס קצינים עם הפלוגה לאחר מכן מונית הייתה מחכה לי עם מזכיר הקבוצהואיתו הייתי נוסע לימק"א בירושלים למשחק".

 

על המצאת המושג "בונקר"

 

"אנחנו המצאנו את המושג הזה שנקרא "בונקר", מה שהיום משתמשים בו בתור שלושה בלמים. המאמן שלנו היה מאמן נבחרת ישראל לשעבר, ג'רי בית הלוי. אנחנו לא היינו עושים את זה עם שלושה בלמים אלא עם שניים ושני מגנים. כל השיטה הייתה שונה, לי ולמגן השני אסור היה לעבור את קו החצי כלומר שיחקנו צמוד ולא עלינו להתקפה. מתוך שחקני הקישור היו שניים ששיחקו מאחורה באופן קבוע".

 

מה מסמלת עבורך האגודה?

 

"האגודה עצמה הייתה סמל. היה הפועל, מכבי ובית"ר. בנתניה הקטנה שאז עוד הייתה מושבה בעלת 20,000 תושבים וכל שבת בשעה שלוש היו 6,000 אוהדים במגרש. התקופה הייתה ללא טלוויזיה ובקושי רדיו, האגודה הייתה דגל וסמל, מכבי נתניה".

 

ספר קצת על התנאים באותה התקופה?

 

"התנאים.. אפשר להתחיל מכך שתנאי הבסיס של אז אינם דומים להיום. לדוגמא, המגרש? המשטח היה דשא אבל זה היה יותר כמו מסלול מכשולים ולא היה מגרש חלק. נמשיך בכדור, הכדור שקל 2 קילו. זה היה כדור מעור עם רצועות פנימיות. אם הכדור היה פוגש את הראש, הראש היה מתפוצץ.

גם הנעליים, באותה התקופה כל נעל הייתה שוקלת קילו. ואת הנעליים קנינו לבד, לא היינו אפילו שמינית מקצועניים ביחס להיום. כשאני הייתי בא במונית מהצבא לאימונים, אני שילמתי את הכסף על המונית".

 

היו סיפורים מצחיקים בתקופתך בחדר ההלבשה או על המגרש?

"כל שבת זה היה משעשע. המשחק היה משעשע כי הוא היה אגרסיבי וחזק וכל קבוצה רצתה לנצח. אז זה לא היה ההגנה על השיפוט כמו היום עם התאחדות ושוטרים. לא היה גם כרטיס אדום או צהוב או כל המושגים האלה, אם היית מתפרע או משהו - השופט היה מוציא אותך הביתה".

 

השוני בין הקהל של אז להיום

 

"הקהל היה אז קהל "כבד" שלפעמים היה מפוצץ את המשחק, אבל הוא לא היה צעקני ועם קולות ושירה שאינה הולמת".

 

היה משחק מסויים שהתפוצץ ונשאר לך בזיכרון?

 

"היה לנו משחק בימק"א בירושלים. אנחנו ניצחנו וברחנו כי כל הקהל התחיל לרדוף אחרינו. ימק"א אז היה מגרש חול ובוץ בלי דשא. אלו היו הימים אבל הקהל היה מלהיב והקבוצה הייתה מלהיבה".

 

על הפנדל נגד רמת גן

 

זה היה בשנת 53 או 54 שיחקנו ביום שישי ועמדנו לרדת ליגה. שיחקנו משחק אחרון לעונה נגד הפועל רמת גן בנתניה עם 6,000 אוהדים ביציע. היינו צריכים להוציא תיקו בשביל להישאר בליגה. לא הייתי טכני אבל היה לי בעיטה חזקה, ובאותו השבוע ג'רי בית הלוי ראה את הבעיטות שלי באימון ואמר לי: "בוא תבעט כמה פנדלים". בעטתי עשרה פנדלים, לאותו המקום, לצד השמאלי בפינה העליונה של השער - כאשר הוא אמר לשוער לאן אני הולך לבעוט והוא לא הצליח לקחת אותו בכל עשרת הבעיטות. לאחר מכן ג'רי בא ואמר לי שאם יהיה לנו פנדל בשבת אז אני בועט אותו.  במחצית הראשונה הפועל רמת גן דווקא הובילו 1:0. במחצית השנייה אנחנו קיבלנו פנדל לטובתנו וג'רי צעק לי מהצד השני של המגרש: "עמוס לך לבעוט". לקחתי את הכדור וראיתי חושך בעיניים והתרגשתי מאוד. ביקשתי בדרך מהיינה שיבעט בגלל שהתרגשתי, אבל אף אחד לא רצה לבעוט. הנחתי את הכדור על הנקודה, לא ראיתי בכלל את השער, לקחתי צעד אחורה והצלחתי לכבוש והשווינו את התוצאה ל-1:1.

 

היית בגיל מאוד צעיר, עוד בגיל 16.5 עלית לבוגרים, תאר את התחושה

 

"זה היה מלהיב מאוד. אני הייתי אז בשביעית בתיכון והקדשתי את זמני לכדורגל ולא ללימודים. זה היה פנטסטי".

 

מסר לסיום

 

"המסר הוא להגיע, כי קהל הוא כמו שחקן. אבל להגיע ולא להיות בוטה אלא לשיר".