דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4) 
בשבת (19:00) מכבי נתניה תפגוש את הפועל תל אביב למשחק שינעל את העונה הסדירה. לקראת המשחק ערכנו ראיון עם הג'ודוקא המצליח - שגיא מוקי. בראיון שערכנו איתו הוא מספר על תקופתו בקבוצת הילדים של המועדון, ההצלחות בג'ודו וגם: שירת התקווה לראשונה בתחרות על אדמת אבו דאבי.
בתקופת הילדות שלך למעשה שיחקת בקבוצת הילדים של המועדון - איך זה היה בשבילך כילד?
"התחלתי בג'ודו, ותמיד אהבתי לשחק כדורגל בשכונה עם החברים. בגיל שמונה מועדון הג'ודו שלי עם אורן סמדג'ה עבר מנתניה לצורן, באותה השנה הלכתי למבחנים של מכבי נתניה בכדורגל והבקעתי גול וקיבלתי זימון לקבוצת הילדים. הכל קרה באותה השנה והייתי צריך להחליט, מאוד אהבתי לשחק כדורגל אבל בסופו של דבר הרגשתי יותר מחובר לג'ודו".
יצא לך לחשוב על מה היה קורה אם היית בוחר אחרת?
"כן, דמיינתי את עצמי משחק בקבוצות גדולות בעולם. הייתי שואף הכי גבוה שאפשר, להתקבל לברצלונה, ריאל ולקבוצות הגדולות. צריך לעבור דרך ועבודה קשה. הכל בגדר מחשבות, אני יודע על מה כן הייתי רוצה לחלום ולהילחם".
מה היה הדבר שהכריע בין הכדורגל לג'ודו?
"הלב שלי היה יותר בתוך הג'ודו. בכדורגל לא התנסיתי יותר מדי אבל כן הלכתי למבחנים, נתתי גול וקיבלתי זימון, אבל שם זה נחתך".
האהבה לשחק כדורגל נמשכה, או שההתמקדות הייתה רק ג'ודו?
"בתור ילד שיחקתי עוד קצת כדורגל במסגרת השכונה ולא יותר מזה. עד שהגיע גיל 14-15, שכבר הג'ודו הפך להיות יותר מקצועני ולא יכולתי לסכן את עצמי אז זה ירד. אבל כן שיחקתי כמה שנים טובות בשביל הכיף בשכונה".
איך הרגשת לאחר התואר הראשון שלך (אליפות אירופה)?
"הייתה תחושה מדהימה. זה משהו שמאוד רציתי, זה יותר מעוד תחרות. זה ניצחון חד משמעי בלי סימן שאלה, בדרך כלל קרב יכול להיגמר גם בעונשים. הצלחתי להראות שליטה לאורך יום שלם, ולזכות באיפון גם בגמר נגד יריב גאורגי שהיה אחד הטובים בקטגוריה הזאת בתחרות מטרה - זה היה משהו שהיה קשה לי לעכל. זה אחד הרגעים המרגשים שהיו לי בקריירה, ציון דרך גדול בקריירה שלי".
איך שומרים על הכושר והרעב מקרב לקרב?
"אין לך זמן להתפרק, גם כשאתה זורק באיפון - אתה רק בתחילת התחרות וצריך להתרכז בקרב אחר קרב. אני באופן אישי גם כשאני מנצח את הקרב הראשון באיפון הכי יפה שיש - אני לא יכול להרשות לעצמי לצאת מהזון. לשמוח על זה שזרקתי באיפון לא יתן לי כלום, עדיין לא הגשמתי את המטרה שלשמה הגעתי. באליפות עולם מקרב לקרב ראו שאני בזון והיו איפונים מדהימים, לא הייתה שום שמחה אחרי. גם בחצי הגמר שניצחתי יריב מצרי ולעלות לגמר זה בוודאות מדליית זהב או כסף, כשאני מנצח אני צועק יש אבל אין חיוך, צועק יש ויורד מהמזרון ואומר לאורן: "אנחנו הולכים על הזהב." ברגע שזרקתי את היריב שלי באיפון באליפות העולם ב-2019, השנייה הזאת של אחרי פשוט לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הכל מתנקז לרגע שאני זורק אותו באיפון ויכול להשתחרר - האמוציות יוצאות החוצה".
ההישגיות והשמירה על הזון - זה משהו שמשפיע גם על היום-יום שלך?
"זה משהו שמלווה אותך עוד הרבה לפני התחרות. היכולת לקום לאימון לעומת היכולת לקום לאימון שאתה רעב ורוצה לקום לאימון זה דברים שונים. הסיבות הנכונות אני מגדיר אותן כסיבות מוטיבציה, כל סיבה שבגללה אתה רוצה להגשים את החלום הזה הן סיבות מוטיבציה, יש כאלה יותר עוצמתיות ויש כאלה פחות. אני מזכיר תמיד להזכיר לעצמי למה אני עושה את מה שאני עושה, לדרבן את עצמי ולרצות את זה יותר מכולם עוד הרבה לפני התחרות. העובדה שאני רוצה להגיע לכל תחרות שאני שלם עם עצמי ויודע שעשיתי הכל ולא ויתרתי ושלם עם עצמי ועם הדרך שלי. כי אם אני אגיע עם חוסר בדרך הזו אני אגיע עם חוסר ביטחון, אני לא רוצה שביום התחרות שום מחשבה לאחור שאני אוכל להגיד שהייתי יכול לעשות יותר טוב".
בוא נחזור אחורה ל-2018, אבו דאבי, אז זכית בזהב, ולראשונה עם דגל ישראל וההמנון שהושמע - איך הייתה ההרגשה?
"ב-2015 זאת הייתה הפעם הראשונה שמשלחת בכלל הגיעה לאבו דאבי והיו אז הרבה מאוד קשיים. הגענו לשם בלי אבטחה ישראלית לאחר שלא רצו שהם יכנסו עם הנשק. החלטנו שאנחנו לוקחים את הסיכון. הגענו לשם אחרי הרבה מאוד קשיים, הגענו לאבו דאבי עם האבטחה של השייח. זכיתי שם בארד. בתחרות עצמה לא התחרנו תחת סממנים ישראלים כי הם לא הכירו בישראל. עליתי על הפודיום עם הדגל של איגוד הג'ודו הישראלי, וב-2017 הייתה עוד תחרות כזו.
"ב-2018 זאת הייתה הפעם הראשונה שמתחרים תחת דגל ישראל באבו דאבי. הצלחתי לזכות שם בזהב, ולראשונה משמיעים את ההמנון על אדמת אבו דאבי. זה היה רגע היסטורי שהבנתי עד כמה גדול הוא היה כשה-CNN התקשרו אליי, ה-BBC, ועוד ערוצי תקשורת בעולם ובארץ וקיבלתי הרבה הודעות. זה לראות את הכוח של הספורט על הגשר בין המדינות והיום יש לנו גם הסכם נורמליזציה איתם. זה מדהים לראות כמה הספורט מחבר ותורם בהרבה מובנים. זכות גדולה לייצג את הערכים האלה ולחבר בין כולם. גם הסיפור עם סעיד מולאי, איראני וישראלי, החברות בינינו יכולה להוות דוגמא לכל כך הרבה אנשים בכל העולם - כולם יכולים להיות חברים, לא משנה מאיפה הגעת ובמי אתה מאמין".
האהבה למכבי נתניה זה משהו שהגיע מהבית?
"כל החברים שלי אוהדים את מכבי נתניה וגם בבית אוהבים את מכבי נתניה, החיבור הוא מהבית והחברים. מהדרך וההתנסות שיש לי עם מכבי נתניה, כיף להיות חלק ממועדון כזה לאורך הרבה שנים".
כילד במחלקה, מי היה המודל לחיקוי שלך בעולם באותה התקופה?
"הסתכלתי על רונאלדיניו ואמרתי וואו מה זה הדבר הזה. בתור ילד מאוד התפעלתי ממנו וזה הרשים אותי ונתן השראה".
לאחר אחת הזכיות שלך עלית למגרש במשחק נגד בית"ר ירושלים מול קהל רב ביציעים, איך הייתה ההרגשה?
זה היה מאוד מרגש. עשו לי חולצה עם השם שלי ומספר אחד ואייל סגל העניק לי אותה, איזה כיף להיות חלק ממועדון שנותן כבוד לספורטאים. מאוד התרגשתי מהרגע הזה ועד עכשיו אני זוכר אותה. ואני זוכר גם שניצחנו 4:1 באותו המשחק וזה היה תענוג, ריגש אותי מאוד.
שאיפות להמשך?
"אולימפיאדת פריז 2024. נכון לעכשיו יש את אליפות העולם (אפריל) ואליפות אירופה (אוקטובר), המטרה הגדולה זה אולימפיאדת פריז ב-2024".
מסר לספורטאים צעירים
"תחלמו בגדול. אל תפחדו, תהיו במקום שאתם אוהבים ותשקיעו את הכל.
.png)
