"מכבי נתניה בשבילנו זה בית"

 

 

 

הפעם המדור "האנשים מאחורי הקלעים" מארח את מנהל המשק האגדי של המועדון, גבי בובליל. בובליל חוזר אל ההתחלה שלו במועדון, הקהל, הסיפור המוזר עם דניאל יאמר והאוטובוס ושיר האוהדים שנכתב עליו.

 

 מתי בעצם אתה במועדון?

 

"אני במועדון הרבה שנים, הספקתי לספור כבר. לצורך העניין הייתי מנהל קבוצה של עוזר המאמן רן קוז'וק שהוא היה בגיל 7. או אצל ישראל זביטי כשהוא עלה מהנוער למשחק ראשון נגד הפועל טייבה. גידלתי דורות של שחקנים שהיום הפכו להיות מאמנים בכדורגל הישראלי. אני דור שני במכבי נתניה כמו אשתי. אבא שלה היה ראש הסדרנים בימי "פלוגת הסדרן", מגיל 7 היא הייתה מגיעה למשחקים ושם הכרתי אותה בעצם".

 

מההתחלה היה החיבור המצוין שלך למערכת?

 

"מההתחלה. כשהיינו ילדים קטנים לא היה כל כך כסף בבית, אמא שלי נפטרה בגיל צעיר מאוד שהייתי בגיל שמונה, ככה שהייתי בעצם המפרנס היחיד בשנות המיתון. גרתי בשכונה מאוד קרובה לקופסא ובתור ילדים לא היה מחשבים וכל הדברים שיש היום, הכדורגל היה הדבר היחיד שהיית חשוף אליו. מכבי נתניה בשבילנו זה בית, לא משנה מה יקרה - זה בית".

 

ספר קצת על התקופות הפחות טובות במועדון?

 

"היו מצבים שאני ואשתי עבדנו פה לפני שאייל לקח את הקבוצה ולא היה כסף במועדון ועדיין הייתה  לנו אהבה למועדון. כאשר המועדון היה בקשיים כספיים, מי שהיה עובד מועדון ולא  היה תחת חוזה פשוט לא קיבל כסף, כאשר אייל סגל לקח את הקבוצה הוא אמר שהכסף הראשון שהוא נותן הולך לאנשי המועדון. אנשים לא מכירים את אייל, אנשים רואים אותו כבעלים. בתור אחד שוותיק פה אני יודע שתמיד הוא היה שם, תמיד היה מאחורי הקלעים ותמך".

 

מה אתה חושב על האוהדים?

 

"עבורי, האוהדים של  מכבי נתניה הם האוהדים הכיטובים בעולם. אמרו לי פעם: "למה אתה חושב שהם האוהדים הכי טובים בעולם?", אמרתי להם: "איזה אוהדים אתם עוד מכירים שכותבים שיר לאפסנאי שלהם?". 

 

איך אתה מגדיר את החיבור שנוצר לך עם שחקנים?

 

"אני אתן דוגמא: תחשוב על בן אדם זר שנוסע לחו"ל ונכנס למקום עבודה ולא מכיר אף אחד - הוא צריך מישהו שיחבק אותו ויתן לו תחושה טובה. כאשר עולה שחקן צעיר שלא נחשף לקהל ולתקשורת עדיין - אנחנו באים בתפקיד שלנו - אני כאבא ואשתי כאמא. בן אדם בא מהצבא ואומר לך שהוא רוצה לנשנש משהו - ישר מוציאים לו משהו לאכול, ממש כמו בבית. זה הכלים שאנחנו נותנים לו בתפקיד שלנו".  

 

ספר על רגע מצחיק שהיה לך?

 

"היו הרבה. רגע אחד היה כשהיינו בליגה הלאומית ושיחקנו ביום שישי, אחד השחקנים בא ושאל אותי איפה התחתונים שלו. ואז נזכרתי שראיתי תחתון שבקו התחתון שלו הוא דבוק לחוט אחד וזרקתי את זה ישר. הוא האמין שהתחתונים זה מה שעוזר לו במשחק. באתי והוצאתי לו את זה מהפח".

 

ויש כמובן את הסיפור על דניאל יאמר והאוטובוס

 

"נסענו למחנה אימונים בגרמניה, אלי גוטמן היה מאמן ראשי, מרקו בלבול היה עוזר מאמן. אנחנו מגיעים לשחק משחק אימון בגרמניה. בא אליי דניאל יאמר, ואני חלש מאוד באנגלית,   הוא בא ודיבר הרבה ואני הבנתי "bus" (אוטובוס), ואני אומר לו באנגלית אוקיי אין בעיה. הוא היה טיפוס עצבני חבל על הזמן, היינו רואים אותו וכולם היו מפחדים. שהוא היה בא לקופסא – זה היה כמו מסדר המפקד בבסיס. אני בא למנהל קבוצה, אומר לו "שמע יאמר בא אליי ואמר לי משהו על האוטובוס". הוא (המנהל קבוצה) אמר לי שאני אעשה את העבודה שלי והכל יהיה בסדר.

 

אמרתי לו: "תגיד לו, שאל אותו מה יהיה, אני לחוץ, פעם ראשונה בחיים שלי שאני לחוץ", אמר לי שהכל בסדר. המרחק מהמגרש ששיחקנו בו לנקודת מוצא של המחנה אימון זה בערך 40 דקות. נסענו איזה 20-25 דקות, הגיע טלפון לאלי גוטמן באוטובוס, ואתה שומע צרחות. אלי גוטמן אומר לנהג להסתובב. שאלו אותו מה קרה והוא אמר: "הוא (יאמר) אמר למישהו שיקפיץ את הקבוצה לשדה תעופה ואחר כך רק למלון". איך שהגענו לשם אני רואה אותו עם השיער שלו עומד מחכה לי. הוא ממיין אותם אחד-אחד והוא מחפש רק את הראש שלי עכשיו. איך שהוא רואה אותי הוא צועק לי:  I tell you ואני אומר לו : It's not me וככה זה הסתיים".

 

אשתך שמחה נכנסה מההתחלה ביחד איתך למועדון?

 

"אני גייסתי אותה. היא  כל הזמן הגיעה למשחקים, עוד שהיא הייתה ילדה קטנה אבא שלה היה לוקח אותה איתו ומגיל 7 היא במגרשים. לאט לאט נתנו לה לארגן את יציע הכבוד וכל מיני תפקידים של לעזור לשחקנים. היא אוהבת את המועדון לא פחות ממני".

 

בתור אחד שגדל בקופסא - מה זה בשבילך לראות את בני על הקווים?

 

"אני תמיד אמרתי שבמכבי נתניה צריך מישהו מאיתנו. בני עשה דרך ארוכה, אבל לפי דעתי זה היה אמור להיות לפני זה. אני שמח בשביל בני שכל כך הגיע לו להוביל, אני חושב שעד עכשיו הוא עושה עבודה טובה. יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים - הכל זה פרופורציה".

 

מסר לקהל האוהדים

 

"תמיד אומרים שהקהל זה השחקן מספר ה-12, אני חושב שהקהל זה השחקן מספר 1. קהל יכול להשפיע, קהל שבא בעוצמות ונותן גב לשחקנים ולמאמן - אין יותר טוב מזה. שחקן לא יכול לשחק לא טוב כשקהל מעודד אותו. ברגעים הלא טובים צריך להרים, כמו שאנחנו עושים במועדון. קהל זה עוצמה, ברגע שהקהל מחובר עם הקבוצה זה יקרה. צריך להכיל כמה שיותר את האנשים, כי אייל, הספונסרים ושאר האנשים שמובילים את המועדון באו לעשות טוב. יש פה צוות מקצועי שמחליט איזה חיזוק צריך. לפעמים זה תופס ולפעמים זה לא, הקהל צריך להיות מחובר לקבוצה ולעודד".

 

ויש עוד סיפור אחד שבובליל מספר לקראת הסוף, אבל הוא שווה את כל הראיון הזה:  

 

"היה לנו מחנה אימון באוסטריה, המאמן היה לותר מתיאוס. נסענו למשחק אימון בשוויץ נגד באזל. שם הכל היה מסודר עם שידורים של המשחק לערוצים. מחוץ למגרש היו אולי ארבע תחנות ששידרו את המשחק, מתיאוס התראיין לאחר מכן עם החליפה שלו לכל תחנה. כל הסגל אז היה כוכבים, סטרול, שכטר, שטראובר וכל שאר השחקנים. אני אספתי את הכביסה של המועדון והכנסתי לשקיות, המרחק בין חדר ההלבשה לאוטובוס היה 200-250 מטר ולא היתה אפשרות להיכנס עם האוטובוס לשם.

 

"לקחתי את הכביסה בכמה סבבים לבדי, בפעם השלישית הוא הסתכל עליי במבט שחקוק לי בזיכרון ולא אשכח אותו לעולם. הוא עוצר את הראיון לערוץ ושאל אותי למה אני סוחב לבד את הכביסה. הוא לקח את השקיות כביסה מהידיים שלי והתחיל ללכת לאוטובוס, בזמן שאני עשיתי את זה לבדי – כל השחקנים ישבו עם הטלפונים שלהם, כשהם ראו אותו סוחב את הכביסה כולם ירדו ובאו לעזור לו, והוא סימן להם עם הראש שהוא לא מסכים ושם את הכביסה באוטובוס.

"בחדר אוכל לאחר מכן מנהל הקבוצה אומר שלא מתחילים לאכול כי המאמן רוצה להגיד משהו. המאמן ביקש שיתרגמו גם לי כי הוא ידע שאני לא כל כך מבין את השפה. הוא אמר להם: "אני לא הולך לדבר על המשחק כי זה פחות מעניין אותי ממה שראיתי היום. ראיתי בן אדם שדואג לכם, מביא לכם את מה שאתם רוצים. הוא הולך וחוזר ואתם באוטובוס, כשראיתם אותי כולכם ירדתם, אבל, אני לא הבנתי מה ההבדל ביני לבינו - הוא בן אדם כמוני. אנחנו צריכים להיות כולם ביחד, לב אחד'.

 

הייתי בשוק ואמרתי לעצמי: "וואלה גבי, קפטן באיירן מינכן, אלוף עולם וקפטן נבחרת גרמניה סחב את הכביסה של מכבי נתניה". הידיים שהניפו את גביע העולם סחבו את הכביסה של נתניה".