דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4) 
.jpg)
קוראים לי ליאור דהן, אני בן 35, נתנייתי במקור ואור עקיבאי בהווה. משלב בין עבודה יום יומית כמתכנת וכחובב כדורגל מושבע מתעסק גם באיתור שחקנים זרים לליגת העל.
גדלתי במשפחה של חמישה בנים שכולם אהבו כדורגל כשחיינו תחת קורת גג אחת בבית ההורים בסמילנסקי. היינו רואים משחקים יחד וצורחים בסלון כמו משוגעים כשאמא מנסה לראות איזה טלנובלה בחדר. לרוב זה קרה במשחקי הנבחרת. האהבה למכבי נתניה הגיעה מהסביבה שגדלתי בה. עקבתי בקביעות אחרי שידורי משחקים בטלויזיה ובשירים ושערים דאז. כמובן שפעם שידורי טלוויזיה למשחקי כדורגל היו הרבה פחות תכופים מהיום. בפברואר 2000 כשאני בן 15 הגעתי למשחק הראשון שלי אי פעם בקופסא.
זה היה ביום שישי, משחק בית מול הפועל ירושלים בשיאה של עונה קשה מאוד אחרי עונת עלייה אדירה מהליגה הארצית לליגה הלאומית. עונה שנפתחה עם תבוסה 6-0 מול אשדוד כשמוטי איווניר עומד על הקווים בנתניה. בהמשך תפס רמי לוי את המקום כמאמן הקבוצה והצליח לייצב קצת את הדברים. על הקווים בצד השני היה מישל דיין האגדה של הפועל ירושלים. הגעתי למשחק עם חבר ילדות ואבא שלו. קצת איחרנו למשחק ונכנסו ליציע שמאחורי השער של שייזינגר.
את הפנדל על עופר שטרית וההחמצה של משה גלאם ראינו תוך כדי הליכה ליציע. את תחושת האדרנלין בגוף, הריגוש, את הריח של הדשא כשעולים ליציע. אלו דברים שהגוף לא שוכח אף פעם. עד היום כשאני עולה ליציע ביהלום הריח של הדשא עושה לי משהו אחר בגוף. ריגוש וציפייה למה שעתיד לבוא. בדקה ה-25 למשחק נשרק פנדל לטובת ירושלים אחרי מתפרצת כששחקן שלנו על הקרקע. כנראה שאז להוציא כדור היה פחות באופנה. דנינו הכניע את שייזינגר וזה 1-0 ירושלים.
בדקה ה-67 הגיע הרגע שאוהד כדורגל לא שוכח. השער הראשון שהוא רואה בלייב במגרש של הקבוצה שלו. ויורל טנסה, אחד הזרים האהובים פה לדעתי בכל הזמנים מקבל כדור שהוריד לו עופר שטרית אם אני זוכר נכון ומשגר ברגל שמאל פצצה לחיבור מ-20 מטר. וואו איזה רגע…וואו.
בערך בדקה ה-81, בעיטה חופשית לנתניה מאזור ה-18 מטר קו ישיר לשער. כל חובב כדורגל אז ידע שבעיטה חופשית כזו כשהמאסטרו איציק זוהר על הדשא זה 95 אחוז גול. אנשים כבר התחילו לחגוג עוד לפני שזה נכנס. וכמובן שאיציק זוהר בטכניקת בעיטה עילאית משגר כדור לחיבור של סאריץ׳ שאפילו לא זז.
2-1 מכבי נתניה במשחק הראשון שלי. כבר לא נשארו ציפורניים לכסוס. מאותו משחק ועד הולדת הבן הראשון שלי ותחילת תקופת הקורונה המקוללת כמעט ולא פספסתי משחקי בית של מכבי נתניה. בין אם בקופסא ובין אם ביהלום. בין אם בלאומית ובין אם בליגת העל.
ברביעי לפברואר 2000 הבנתי - כדורגל זה לא סתם עוד משחק. זה כל קשת הרגשות האנושיים מזוקקות ל -90 דקות. זה הגלדיאטורים של ימינו שנותנים לנו הצגה על הדשא. זה הערצה עיוורת לסמל, למדים. כדורגל זה לא סתם עוד משחק - זה איבר נוסף שהושתל לנו בגוף במשחק הראשון שהיינו בו. אסיים באיחולי הצלחה לקבוצה, לבני לם ולכל העוסקים במלאכה 24/7 סביב המועדון שלנו. מגיע לכולנו לנשום קצת אוויר פסגות. יאללה נתניה!
.png)
