מרימים ליציע / טור אוהדים

תגידו, ניסיתם פעם להסביר לעצמכם מה זה אומר להיות אוהד מכבי נתניה? אתם יודעים למה (אלוהים יודע כמה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת), אתם זוכרים איך זה התחיל ואתם בטוח יודעים לתאר איך היא גורמת לכם להרגיש. היא הרי מלווה אתכם כמו צל כמעט כל החיים. בית ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה, משפחה. היא שם. אין לאן לברוח ממנה. אל תנסו אפילו. זאת אהבה קיצונית. חולנית. מסעירה. היא הדבר הכי טוב והכי רע בחיים שלכם. היחידה שיכולה להביא אתכם לכל קצוות הרגשות – לרגש, לטלטל, למתוח, למרוט שערות, להתעצבן, להשתולל, לבכות וגם לשמוח. תעשו הכל בשבילה. וחוץ מזה, כמה שהיא יפה. הכי יפה בעולם.

 

בתור ילד, הייתי הולך למכולת השכונתית, נעמד ליד סטנד העיתונים ומחכה שצמד המילים "מכבי נתניה" יחייך אליי מבעד לדף. לא הייתי צריך אפילו לחפש. המילים נצצו כאילו הן זוהרות בחושך. שנים אחר כך, כשאשתי כיום הודיעה לי מיוזמתה כמה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת שאני פטור מאיזו מסיבת יום הולדת לא זוכר אפילו של מי כי יש לנתניה משחק עונה בפ"ת בלאומית, ידעתי שנגמרו החיפושים. יש לי מיליון סיפורים. אין זיכרון בחיי שלא מעורב בו מה עשינו באותה שבת. ועדיין, כשאני מנסה להסביר לעצמי מה זה אומר להיות אוהד מכבי נתניה, ברוב המקרים יוצא ממני הפסימיסט.

 

נגיד, בלילה לבן לפני גמר הגביע המקולל של 2019, כתבתי את זה: "אתה אוהד מכבי נתניה ולכן בטבע שלך אתה מאמין שמשהו רע יקרה, שנבעט בדלי. אין מה לעשות בן אדם, אתה לא לבד, כולנו כאלה. פסימיים. סקפטיים. לא גדלנו בתקופה הנכונה אז הציניות הפכה למעין מנגנון הגנה. למדת שנגדנו הכל קורה. זוכר שקיבלנו גול מסדאייב בטדי? ואת המספרת של אלירן עטר? והפצצה של אייל משומר בחצי גמר 2009? אתה הרי יודע שנגדנו כל מטאטא יורה, כל שחקן יוצא ממשבר, כדורים פוגעים בציפור, משנים כיוון ונכנסים וכולם יוצאים מהחורים. רק נגדנו". שרוטים, איך לא כתבתי שרוטים?

 

אבל השבוע, משהו השתנה. הסקפטיות תמיד שם, הביקורתיות קל שם, אבל פתאום הציפה אותי מחשבה חדשה. תובנה חדשה. אנחנו דרימירים. אנחנו פאקינג דרימרים. יש לנו בעלים דרימר וכולנו, גם אנשים בגילי ומטה שגדלו על סיפורים מבית אבא, אבל המקסימום שהם ראו בעיניים זה עליית ליגה, נשאבים לפנטזיה. מאמינים שזה יקרה בימינו. שנגיע לארץ המובטחת, נביא את המשיח או כל מטאפורה אחרת שתבחרו. שמשהו טוב יקרה לנו פעם אחת. השינוי בחשיבה קרה כי יש משהו שונה באוויר. כמו רעש חזק ומציק שהפסיק פתאום. שקט. נינוחות. וייב שמרגישים רק כשחוזרים הביתה.

 

בני לם חזר הביתה ועכשיו יש לנו גם מאמן דרימר. אחד משלנו. זה צעד רומנטי. פנטזיה. כל כך הרבה דברים עברו לי בראש מאז המינוי. רבתי עם עצמי ושחררתי חלק מהמחשבות גם בפלטפורמות שונות בהן אני פעיל. אבל בגדול זה הלך בערך ככה: זה נאיבי. זה מקסים. זה ילדותי. זה הדבר הכי נכון. זה לא עבד בשום מקום אחר. זה היה חייב לקרות. זה הכי מכבי נתניה שיכול להיות. ונתניה לא דומה לשום מקום אחר. נתניה זה מקום של חולמים, ביתם של אגדות. בנתניה התנהג כנתנייתי. ובני? הוא החולם הכי גדול והנתנייתי הכי גדול.

 

מעל לכל ניתוח מקצועי קר כזה או אחר, התחושה היא שנעשה משהו טוב וכולנו צריכים קצת הפי אנד בחיים. הסמל קיבל את ההזדמנות שכבר חשב שלא תגיע. בני לם חזר הביתה ועכשיו הבית שוב מלא. אנחנו, שאר בני הבית, מאסנו באורחים לרגע שלא מבינים אותנו, שלא מתאימים לנו, שלא חולקים איתנו את אותו DNA. למדנו בשנים של ריק להריח מראש מה לא יעבוד. מי לא יעבוד. אייל סגל עושה את זה אפילו יותר מכולנו. זה הגיפט של הבן אדם והיתרון הכי גדול שלו בתור בעלים-אוהד. הוא יודע שמכבי נתניה צריכה פיגורה על הקווים. אחד שמבין את המורכבות של מועדון פאר שלעולם יראה בעצמו כמועדון פאר. אחד שחולם חלומות ולא מוכר חלומות.

 

זאת מבחינתי הבשורה. עברנו כבר הכל בכדורגל. אנחנו יודעים שיהיו ימים טובים ורעים. תקופות טובות יותר ופחות ושבקרוב יגיע ינואר ונחזור להתווכח על רכש ברשתות. כל זה לא מעניין. בני לא הגיע לנתניה בשביל טקטיקה או כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר. הוא הגיע כדי לתת לנו את המינימום שאנחנו רוצים – לראות כדורגל טוב ואמיץ שמתאים ל-DNA שלנו. הוא הגיע להעיר ענק רדום. הוא הגיע בשביל סקפטיים פסימיסטים כמוני ששכחו מה זה להתרגש. הוא הגיע כדי שכולנו נתאהב מחדש באהבה הכי גדולה בחיים שלנו.