דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4) 
פתאום, ככה סתם, אחרי שמונה חודשים זה הגיע, פתאום התגעגעת לכדורגל. זה לא שהוא היה רחוק במשך כל התקופה הזו. צפית ברגעי ההכרעה של הליגות, בתבוסה של ברצלונה לבאיירן, בגמר ליגת האלופות. גם נתניה שיחקה בתקופה הזו, זה התחיל ממשחק סתמי בפלייאוף התחתון, ואפילו ניצחנו, וזה המשיך הלאה מכוח האנרציה.
גם העונה הנוכחית נפתחה בצליעה. לא מבחינת היכולת על המגרש, אלא שהדשא הוא רק תפאורה לבטון, ליציע, לנסיעה לאיצטדיון, לעלייה במדרגות, לתופים שהולמים בקצב הקבוע. הטלוויזיה לא ממש מחמיאה לכדורגל הישראלי, היא חושפת את כל החולשות שהאיצטדיון מסתיר והיא נותנת אלטרנטיבה פשוטה יותר במרחק לחיצה. פתאום אתה מבין אוהדי כורסא שמעדיפים לראות את ליברפול מאשר לשמוע את מוטי חביב מלהג על רקע ניסיון של יונס מלאדה לעבור את בן רייכרט.
אבל פתאום, לקראת טדי היא הופיעה. ההתרגשות הזו שכבר שכחת ממנה, חשבת שאיבדת אותה לנצח. נכון, לא עלית לירושלים, לא עשית סיבוב בשוק לפני כן, לא שברת את הראש בחנייה של מלחה ולא גילית בפעם האלף ש"וואו, ממש קר בירושלים" ולא היתה מזיקה עוד שכבה של בגד. ראית בבית או שהשקעת וקפצת לחבר, אבל זה היה שם: השילוב של הפחד - כי אתה כבר זוכר כמה פעמים שציפית וכמה פעמים זה חזר לנשוך אותך בתחת – והתשוקה, לראות אותם עולים לדשא, נלחמים על כל כדור, נכנסים לטירוף כי אתה בטירוף.
ואתה מוצא את עצמך צועק מול הטלוויזיה, לא בעצבים ולא מתסכול, אלא בשביל הכיף, בשביל להזכיר לעצמך שעדיין יש את המקום הזה שבו אפשר לקחת את הרגש הזה למקסימום ולתת לו להתפרץ ולהציף. שגם אם אין יציע, אתה עדיין זוכר איך זה מרגיש ואתה רוצה את זה, אחרי כל כך הרבה זמן שזה היה חסר ואפילו לא התגעגת, אתה ממש רוצה להיות שם.
והמשחק נגמר ואתה גאה. לא רק בגלל היכולת ובגלל שזו קבוצה שראויה לגאווה, אתה גאה כי יש לך את הדבר הזה, אתה אוהד של מכבי נתניה, עדיין ולתמיד.
.png)
